דרכי המקצועית  ממזגת שתי הכשרות, האחת באמנות פלסטית, והשנייה בטיפול.

בראשית הייתה האמנות. בתחילת שנות ה-90 למדתי אומנות פלסטית ב ׳קלישר׳.  

החיפוש הרוחני שהניע אותי באותן שנים שלח אותי בסיום לימודיי מתל אביב ללימודי אנתרופוסופיה בשוויץ ובהמשך להכשרת טיפול באמנות בגישה זו בגרמניה.

עם חזרתי לארץ עבדתי כתרפיסטית באמנות ולימדתי אמנות בסמינרים לחינוך וולדורף. 

אך אז, באופן לא צפוי, התאהבתי בלֶבֶד. למעשה, מפגש אקראי קצרצר עם צמר גולמי בשוויץ הבהיר לי שאני מאוהבת בסיבים. הם, יחד עם רוחו המרחפת של בויס משכו אותי מתוך עולמן המוסדר של האנתרופוסופיה ותיאוריות האמנות אל התשוקה והרוך האינטואיטיבי  של הצמר הגולמי.  

כך, במשך מספר שנים התקיימה הכשרתי האוטודידקטית כאמנית סיבים.ֿ

טכניקות ליבוד לא היו מוכרות אז בארץ, הייתי מהחלוצות והייתי לבדי-טועה ומגלה וחוקרת.

ימים שלמים בסטודיו- הצמר ואני.  

מעל כתפי האחת ישבה קבע דמותה המופנמת של ש׳, מרצה מ-׳קלישר׳ וניהלה ויכוחים אינסופיים עם המרצה הנערץ מ׳ ששכן על כתפי השניה. ככל שהתמסרתי לעבודת הסיבים  נמוגו קולותיהם ושככו.

התחלתי לשמוע את עצמי ואת החומר, ואז, לאט לאט, בא השקט.

דווקא בזכות העיסוק באומנות (craft) משהו התפרק והחל להיבנות מחדש.

לאורך כמעט שני עשורים יצרתי ולימדתי תהליכי יצירה בטכניקות ליבוד.

עבדתי עם מגוון רחב של קהלים והייתי מרותקת:

תהליכי היצירה, התחושות השונות של אנשים מול החומר, בנוסף לשעות מדיטציה רבות  ותרגול שנע מזרחה (לעבר בודהיזם, הטאו והזן) הבשילו בתוכי רצון לפגוש את עולם הטיפול מזווית אחרת. 

ב-2011 התחלתי לימודי פסיכותרפיה בשיטת ׳האקומי׳, לימודים שהתרחבו למסלול גם בפסיכותרפיית גופנפש. (במרכז ׳שילוב׳).

עשור חייתי כך, ״רגל פה רגל שם״- בנתיב האמנותי התגבשו סדרות ה-דו ו-תלת הממד והוצגו בתערוכות בארץ ובחו״ל ובנתיב המקביל  נכנסתי לתהליך הסמכת ׳האקומי׳, כולל שלוש שנים כאסיסטנטית, עבדתי  עם נוער בסיכון בפנימייה בהרדוף וכתרפיסטית באמנות בבית ספר בבת גלים בחיפה.

ככל שהעמיקה עבודתי כפסיכותרפיסטית הבנתי שהיצירה המשמעותית עבורי מתרחשת כעת ב׳ביחד׳ של חדר הטיפולים, בחיים. עם סיום  סדרת ה׳אנזו׳ והצגתה בתערוכות יחיד הסתיים מסעי עם הסיבים. 

מאז אני כאן- מטפלת בקליניקה משלי בקרית טבעון,

אני חברה באיגוד הישראלי הרב -תחומי לפסיכותרפיה  ומתמחה בטיפול מוכוון היקשרות.

זרם היצירה עדיין חי בי, אבל גם אופיו השתנה, הוא ממשיך לנוע ולמצוא לו ביטוי בנתיבים חדשים.