על תחושת ה'חסר' כמנוע ליצירה


24 Jun
24Jun


אחד הדברים המשמעותיים המניעים תהליכי ריפוי, (כ"ג תהליכי יצירה) קשורים ל'חוויה החסרה'.

איזשהו צורך ממשי בתחילת חיינו  שלא נענה ודחף אותנו לפתח את הדרכים  היצירתיות  והטובות ביותר שיכולנו כדי להתמודד  עם נזקקות, עם כאב, עם פחד.... 

לפעמים אותה כמיהה פשוט נשארת שם, זנוחה, כתחושה או געגוע עמוק למשהו ללא מילים.

באחד המפגשים בסטודיו, אחרי תהליך ארוך סביב  "חוויית העור" או ה"מעטפת" אמרה לי מישהי בעודה מתעטפת בצעיף  מלובד יפיפה שיצרה לעצמה:

"אני לא יודעת לומר לך מה זה עושה לי" ... אבל  ההתרגשות בקול, תנועת הגוף, ההבעה שהתפשטה על פניה, ביטאו בלי מילים את ההתענגות על תחושת העטיפה, על הרכות החסרה שפגש גופה ועל העדנה שהיא חשה. מאוד התרגשתי- מולי התרחשה החוויה שייחלתי שתקרה. יכולנו לחוש אותה יחד.

השיחה שנוצרה בעקבות זאת נגעה בערך של יצירת חפץ שימושי (עבור עצמנו) שטעון כל כולו בעומק החוויה התחושתית-רגשית.

(בהקשר של לבד, יצירה של פריט לבוש, שבא במגע עם העור משמעותית במיוחד.)

חווינו יחד באותו רגע חוויה המוכרת לי היטב כאמנית פלסטית-את הנוכחות המשתקפת ומהדהדת אלינו  חזרה מהחומר-מיצירה חדורה במשמעות אישית.

מארי קונדו  מתארת בעיני להפליא בספרה 'שמחה בלב'* את האיכות של קשר הולם ומרפא בין הפנים -נפשי ובין  הסביבה הפיזית  שמקיפה אותנו.

..." הרעיון שלכל דבר יש יסוד רוחני טבוע היטב בדי אן איי היפני. יש שלושה היבטים ליסוד הרוחני שנמצא בחפצים חומריים: נשמת החומרים שמרכיבים אותם, נשמת האדם שיצר אותם ונשמת האדם שמשתמש בהם. לנשמתו של מי שיצר את החפץ יש השפעה  חזקה במיוחד על אישיותו של אובייקט, עם זאת בסופו של דבר מה שיקבע איזו מין הילה תהיה לחפץ...הוא רגשותיו של המשתמש באובייקט והיחס שהוא מעניק לו. .."

'נשמת החומר' החיה בלבד משדרת איכות  חמה, נפשית ותחושת מעטפת והגנה.

חוויתי זאת לראשונה כסטודנטית לאמנות במיצב של יוזף בויס במוזיאון  בציריך.

מצאתי את עצמי  עומדת  בחדר בנוי מגלילי לבד תעשייתי- עטופה בנוכחות של  שקט עמוק, יציב ומכיל. זו הייתה תחושה פיזית ברור ומובהקת של מוגנות, של בטחון  פיזי  ונפשי.

מעין עור נושם ומרגיע.

 אם לנסות לתמלל את התחושה זה הרגיש משהו כמו: "כאן, את יכולה-כל כולך-לגמרי להיות"

במהלך כ-20 השנים שחלפו מאז, חוויתי על עצמי ועם אחרים בסטודיו חוויות דומות ביחס לתהליכי עבודה בסיבי הצמר הגולמי.

אותה חוויה במוזיאון 'נצרבה' בי והפכה להיות המצפן הפנימי שלי לחיפוש- הן כאמנית והן כתרפיסטית. רצון ליצור חוויה רגשית, תחושתית, חומרית של: "כאן בטוח, כאן אפשר להיות, כל כולך".

את גישת העבודה אותה אני מיישמת בקורסים וסדנאות אני מכנה: 'סיבים מתחברים' זוהי גישת עבודה שהתפתחה מתוך הערכה עמוקה לאיכות התרפויטיות שהלבד מביא, כחומר גלם וכטכניקה.

ומתוך דיאלוג ארוך שנים בין  קשיבות (מיינדפולנס) ככלי משמעותי בתהליכי יצירה ובתהליכים טיפוליים או רגשיים.

היא עדיין בהתהוות. מוזמנים לקחת חלק בתהליך...

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.